פסק-דין בתיק ת"א 5995-07-10

כללי

1.         התובעת עתרה לחייב את הנתבע לשלם לה "מחצית מהפקדון במט"ח בחשבון המשותף ע"ס 68,969.93 ש"ח (ליום 12.3.1997), בעילה של הפרת חוזה ורשלנות. אין חולק כי ביום 21.2.1996 פתח הבנק חשבון שבעליו הם התובעת ובן-זוגה דאז, מר בוריס שוורץ ז"ל (ר' טופס פתיחת חשבון מט"ח שמספרו 614610, נספח ב' לתצהיר גב' פפו מטעם הבנק). ביום 2.3.1997 "פנה מר שוורץ לבנק והורה להעביר את יתרת הזכות בחשבון המשותף לחשבון חדש..." (ס' 7 לתצהיר גב' פפו). הבנק פעל כפי שצווה ע"י מר שוורץ (ס' 8 לתצהיר גב' פפו), וזאת מבלי שפנה לתובעת לקבל את אישורה להעברה. התובעת טענה כי מר שוורץ רוקן את החשבון ללא הסכמתה, וכי הבנק התרשל כלפיה כאשר לא דרש לקבל את אישורה למהלך (ס' 2.11, 2.14, 2.17 לתצהירה).

2.         הבנק השיב כי החשבון נוהל "ביחד ולחוד", וכי היה רשאי לפעול על פי הוראתו של מר שוורץ בלבד (ס' 5, 8 לתצהיר גב' פפו). הבנק הוסיף וטען כי בפועל התובעת ידעה על מהלך הוצאת הכסף מן החשבון, וזאת כעולה מתצהירים שהגישה בהליכים אחרים. בנוסף טען כי התביעה התיישנה.

3.         במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירה היא עצמה. מטעם הבנק הצהירה גב' דנקה פפו, הבנקאית שטיפלה בחשבון הנ"ל. המצהירות נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.

דיון

4.         התשתית הראייתית מלמדת כי הבנק, למרבה הצער, התרשל כלפי לקוחתו עת איפשר לאחד השותפים לרוקן את החשבון ללא קבלת אישור מפורש של השותף האחר. אין חולק כי טופס פתיחת החשבון נותר ריק בעמודה המוקדשת לציון האופן בו יופעל החשבון - אם בחתימה של אחד הבעלים בלבד, או בחתימה משותפת של שניהם (ר' המסגרת בטופס: "חתימת בעלי החשבון", והרישום לאחריה: "חשבון זה יופעל ללא כל הגבלה ע"י: כל אחד מאיתנו; כולנו יחד; מיופה כח"). היה על הבנק לבחור את אחת האפשרויות לאופן ניהול החשבון, בהתאם להנחית הלקוח, ולסמן אותה במפורש. סימון מוקפד בטופס מהווה ערובה להתנהלות בנקאית תקינה, לשם הקניית וודאות ומניעת תקלות.

5.         זאת ועוד: אין חולק כי בהוראת העברה מיום 2.3.1997, רוקן החשבון כליל. אין מדובר בפעולה יומיומית פשוטה, או בהוצאת חלק מכספי החשבון, כי אם במהלך דרמטי ובעל משמעות. גם מן הטעם הזה, היה על הבנק לפנות אל השותף בחשבון ולבקש תגובתו בטרם הביצוע.

6.         ואולם, התובעת אינה זכאית להיפרע מן הבנק, על אף התרשלותו, ולו משום שתביעתה התיישנה. לשיטת התובעת עצמה, נודע לה על הוצאת היתרה מהחשבון בספטמבר 2001 (ס' 2.26.1 לתצהירה; ס' 1.15 לסיכומיה). בעדותה הסבירה: "אני מתי ראיתי שהחשבון לבד, אני באה לבנק פתאום בספטמבר 2001, עזבתי עבודה, הלכתי בבקר לבנק דיסקונט. דיברתי עם המנהל ונתתי [מס'] החשבון, הוא במחשב בודק, ורואה שזה היה ככה" (פ' ע' 18 ש' 16-15). לדבריה, גילתה את המהלך באקראי, אגב עיון במסמך של הבנק שהיה מונח על השולחן בבית (עדותה בפ' ע' 26  ש' 32-24).

7.         התובעת הגישה את תביעתה רק ביום 11.7.2010 - כמעט ארבע שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות. אין חולק כי התובעת פנתה אל הבנק ביום 20.7.2005 על מנת לקבל את מסמכי החשבון (ר' נספח לתשובתה לבקשה לדחיה על הסף מחמת התיישנות). אין זה ברור מדוע פנתה אל הבנק רק במועד זה, בחלוף כארבע שנים ממועד הגילוי. אף אין זה ברור מדוע הוסיפה להשתהות עוד חמש שנים ממועד הפניה, עד להגשת התביעה לבית המשפט. אף יש לתמוה כיצד זה לא ראתה כל מסמך של הבנק לפני ספטמבר 2001, ומדוע לא טרחה כל השנים להתעדכן במתרחש בחשבון, ולו בצורה כללית.

8.         כך או אחרת, התובעת ידעה על משיכת היתרה כבר בספטמבר 2001. היה עליה להגיש את תביעתה בתוך שבע שנים ממועד זה. תביעתה התיישנה, והיא נדחית על הסף.

9.         יש להוסיף ולדחות את התביעה לגופה. טענותיה העובדתיות של התובעת בהליך דנא סותרות טענות עובדתיות שטענה בהליכים משפטיים קודמים. הנה כך:

א.         בתביעה שהגישה התובעת כנגד מר בוריס שוורץ ביום 18.7.2005, בבית המשפט לעניני משפחה באשדוד (תמ"ש 8340/05), טענה כדלקמן (ס' 5-3 במוצג נ/3):

"התובעת תפרט כי לפני עלית הצדדים לארץ בשעת 1996 הם מכרו את דירת המגורים המשותפת שלהם ברוסיה והעבירו את התמורה לחשבון משותף שמספרו 981-01-614610 בבנק דיסקונט [החשבון נשוא התביעה דנא]. בחודש מרס 1997 העביר הנתבע סך של 41,322$... לחשבונו הפרטי...

הנתבע הסביר לתובעת כי מטרת ההעברה היא להוציא את החסכונות מהחשבון המשותף על מנת לשמור עליהם ואילו החשבון המשותף ישמש לפעילות יומיומית של בני הזוג.

עוד תציין התובעת כי במועד התרת הנישואין הבטיח הנתבע להעביר את מחצית החיסכון לידי התובעת וכך המשיך לתת את אותה הבטחה אף בשנים שלאחר התרת הנישואין, אך לא עשה כך עד ליום הגשת תביעה זו" (ההדגשה הוספה).

ב.         כתב התביעה הנ"ל נתמך בתצהיר התובעת מיום 4.5.2005, בו הצהירה כי "כל האמור בכתב התביעה אמת למיטב ידיעתי והבנתי".

ג.          הנה כי כן, בכתב תביעה שהתובעת הגישה לבית משפט, ואשר נתמך בתצהירה, מודה התובעת כי משיכת הכספים ע"י הנתבע נעשתה בידיעתה, ולשם מטרה משותפת.

ד.         בתצהיר התובעת מיום 1.11.2000, שהוגש לבית המשפט העליון, הצהירה התובעת: "אין לנו מחלוקות בענין חלוקת הרכוש המשותף" (ס' 6 במוצג נ/1). בתצהיר התובעת מיום 25.2.2001, שהוגש לבית המשפט לעניני משפחה במחוז ת"א והמרכז, הצהירה התובעת כי לבני הזוג "אין כל ענין רכושי", ועל ביקשה להתיר את נישואי הצדדים (ס' 7 לתצהיר, מוצג נ/2).

ה.         בהחלטה מיום 2.4.2006 שניתנה בבית המשפט לעניני משפחה בראשל"צ (תמ"ש 35910/05, מיום 2.4.2006), נבחנה תביעתה הכספית של התובעת כנגד הנתבע, לקבל את מחצית סכום החשבון המשותף בבנק דיסקונט (ר' נספח ה' לכתב ההגנה). התביעה נדחתה. אחד מטעמי הדחיה היה נעוץ בזה, שהסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים סתר את דרישתה הכספית של התובעת כנגד גרושה. בית המשפט ציטט מתוך סעיף 5 להסכם הגירושין, שקבע: "הצדדים מצהירים כי אין להם רכוש משותף בעל ערך וכי בוצעה כבר חלוקה של תכולת הדירה וכן חלוקת כספים שהיו ברשות בני הזוג ליום חתימת הסכם זה" (ר' בס' 11 להחלטה). בית המשפט מצא, כי ההסכם תורגם עבור הצדדים לשפתם, ו"העובדה כי הם הבינו את תוכנו ומשמעותו אושרה על ידי עורך דין" (בס' 11 להחלטה). מעולם לא הוגשה בקשה לביטול ההסכם, והצדדים הסתמכו עליו להתרת נישואיהם (בס' 13 להחלטה). בית המשפט קבע: "כיום חמש שנים לאחר שנחתם ההסכם וכל הוראותיו בוצעו לרבות התרת הנישואין מבקשת התובעת בתביעתה להתעלם מאחת מהוראותיו המהותיות" (ס' 13 להחלטה). על הרקע הזה, תביעתה נדחתה על הסף.